ואת שניהם אני משייך לאליוס. כי שניהם הם האמת. אי אפשר לתאר הייסורים שהוא עבר בשנות המאבק עם המחלה. אבל מה עם המשך הפסוק? ולמוות לא נתנני? הרי כן? ופה בא תורי לגלות השהו. כי כמעט שש שנים שעברו מפטירתו אינני שלם עם העובדה הזאת ואינני יכול לעכלה. כי השפעתו לא פסקה ולא תפסק. היא חייתה וקיימת בכל דרכים ואופנים שונים. דרך זיכרונות, דרך דבריו שהוא ביטא או כתב, דרך המכתבים שהוא השאיר, דרך סיפורים של האנשים שפעם הכירו אותו… וכאשר אומר אליוס שכל חולה סרטן יכול להבין בדיוק מה זה "יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני" אני רוצה להשיב לו במילים מהפסוק השני: "אכן כן. ברור שלֹא תמות. כי תחיה ותספּר מַעֲשֵׂי יָהּ."

אבל למה? למה העולם נברא כך שהבנה עמוקה בערך החיים מעוררת דרך סבל, ייסורים ועמידה על סף המוות? איך במצב הנורא כזה יכול בן אדם למרות כל הייסורים להגיד באמונה שלמה: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"?

אינני יודע. אבל אליוס כן ידע. זו הקטע מההתכתבות איתו לקראת יום ירושלים.

איזו שמחה אמיתית שרויה בדבריו! ואי אפשר להאמין שנשארו לו להיות בעולם הזה פחות משבועיים. אבל ההשראה שפיזר אליוס לכולנו במאוחד בימים האחרונים הנוראים שלו והשפעתו הרוחנית היו כל כך גדולים שאפילו במיתתו הוא יקרא חי.

ועכשיו אני רוצה לספר עוד משהו. על מישהי, שגורלה מתחבר מאוד לגורלו של אליוס. הייתה ברוסיה משוררת בשם ורה מטבייבה (Vera Matveeva). לא רק משוררת היא הייתה, גם מלחינה, ששרה את שיריה בליווי נגינה בגיטרה. בשנת 1970 בהיותה בת 25 התגלה לה גידול קטלני במוח. הרופאים ביצעו ניתוח מורכב מאוד והצליחו להסיר את הגידול. אבל קבעו שתוחלת החיים שלה מוגבלת בחמש-שש שנים. לא יותר. וזה שהיא ידעה את עתידה, השעון המתקתק שלה גרם שריכוז ועוצמת הרגשות בשיריה הגיעו לגבהים בלתי אפשריים. השירים המפורסמים ורגישים  ביותר שלה נכתבו דווקא בפרק הזמן הקצרצר הזה מ-1971 עד 1975. הידע שהמוות מתקרב לא הביא לה איוש או דיכאון. כן, יש בשירים שלה כאב ועצב. אבל העיקר שבהם זה אור טהור, אהבה נוקבת לחיים וקבלת העולם כמו שהוא – למרות ערב המוות הבלתי נמנע.

לא נספיתי אהובי שלי,
הסתלקתי לשוטט בעיר,
רק יצאתי וסגרתי את הדלת בזהירות…

והמילים האלה כל כך מתחברים בעיניי למילים של ההלל.

לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.